העובדות: התובע הוא אמן ויוצר בתחום הציור והעיצוב הגרפי תובע בית דפוס. התובע יוצר איורים רבים עבור חיילים לטובת חולצות "סוף מסלול".

לטענת התובע, בית הדפוס הציג יצירות של התובע באתר האינטרנט שלו, ובנוסף הוצגו ברשת החברתית אינסטגרם לצרכי פרסום ושיווק וכן נשלחו על ידי סוכני בית הדפוס בווטסאפ ללקוחותיו. העלאת התמונות נעשתה על ידי החיילים שהזמינו את הציורים ולא על ידי התובע. הצגת היצירות לא לוותה בקרדיט לתובע.

נפסק: ציורי התובע הם יצירה מוגנת. זאת מאחר שקיימים אלמנטים שונים ייחודיים בציורי התובע, ומדובר באיור או גלופה שאינם סטנדרטיים. היצירות משלבות לעיתים מלל כתוב לצד האיור עצמו, כאשר נשקפת מקוריות ומחשבה ייחודית באופן בו צוירה היצירה, בכיתוב ובמיקומו, ברקע שלו ובמסר שהציור נועד להעביר. קיימת נגיעת יד מאפיינת של התובע הן בביטוי הרעיון המבוקש והן בתהליך הביצוע.

הבעלות ביצירות היא של התובע. מדובר ביצירות מוזמנות. ברירת המחדל היא שהבעלות ביצירה מוזמנת היא של יוצר. חריג לכך הוא כאשר קיים הסכם מפורש או משתמע הקובע אחרת. אולם, הסכם כתוב כזה לא קיים. בהליך העידו מזמיני האיורים, החיילים, כי להבנתם הזכויות באיורים הן שלהם. כמו כן היה ברור שהזמנת הגלופה היא אך ורק למטרת הדפסת החולצות. למרות זאת, לא ניתן להסתפק בהבנת החיילים.

העובדות: התובע, קופירייטר, כתב תכנים שיווקיים מקוריים (דפי מוצר, כותרות, מטא) עבור אתר אינטרנט. לטענת התובע מדובר בטקסטים המהווים שיטת שיווק ייחודית אשר הביאה לקידום מוצלח באינטרנט של האתר בו פורסמו. התובע טוען כי הנתבעים העתיקו והציגו באתר האינטרנט שלנו את אותם טקסטים, ופרסמו מודעות באתרים של צדדים שלישיים המפנות לטקסטים האלה.

נפסק: מחומר הראיות עולה שהתובע הוכח את בעלותו בתכנים נשוא התביעה. כמו כן, התכנים אינם נתונים גרידא, אלא מדובר בתכנים בעלי מידת יצירתיות המקימים הגנה בזכויות יוצרים.

חומר הראיות גם מוכיח כי הנתבעים עשו שימוש בתכנים.

יש לדחות את טענת הנתבעים כי קיבלו את התכנים מהיבואן ולכן סברו שהם רשאים לעשות בהם שימוש. אמנם מדובר ביבואן אשר הנתבעים משתפים עמו פעולה במשך שנים רבות. עם זאת, באתר המקורי הופיעה אזהרת זכויות. כמו כן הנתבעים פעילים שנים ארוכות בתחום ומכירים את בעיית זכויות היוצרים באינטרנט. בשל כך התבקש כי הנתבעים יבררו את שאלת זכויות היוצרים עם היבואן.

התביעה התקבלה.

העובדות: תביעה בטענה להפרת זכויות יוצרים בשל השמעה פומבית של שירים ללקוחות עסק פרטי – סטודיו לביצוע כתובות קעקע ופירסינג.

נפסק: התובעת הוכיחה כי הזכויות ביצירות הרלוונטיות הועברו אליה. זאת, בין היתר באמצעות פלטי iTunes המפרטים את בעלי הזכויות ביצירות.

העסק הנתבע הוא אמנם עסק קטן בהשוואה לחנות רגילה. עם זאת, מדובר עדיין במרחב הפתוח לציבור מזדמן ומתקיימת בו פעילות מסחרית.

כמו כן, תשלומים קודמים של הנתבע לאקו״ם עבור “מוזיקת רקע” חיזקו את מסקנת הפומביות והמודעות הנדרשת. התובעת גם אינה נדרשת להראות רווח בפועל כדי שתקום הפרה.

 התביעה התקבלה.

העובדות: תביעה בטענה להפרת זכויות יוצרים, בסדרת אגרטלים לנוי מקרמיקה, המזכירים בצורתם בלונים בצורות שונות והמכונים "כדי בלון".

נפסק: דיני זכויות יוצרים נועדו ליצור תמריץ לייצור טובין ציבוריים, שכוחות השוק כשלעצמם אינם נותנים תמריץ מספק ליצירתם. כמו כן, ההגנה נועדה לתמרץ את הביטוי ואת המאמץ היצירתי של היוצר. יש לאזן בין ההגנה על הקניין הרוחני של היוצר לבין חופש הביטוי וחופש התחרות.

הנתבעת טענה שכדי הבלון של התובעת אינם יצירה אמנותית ולכל היותר מוצר שהיה ראוי להירשם כעיצוב. הפסיקה הבחינה בין מוצר פונקציונלי, שאינו ראוי להגנת זכות יוצרים, לבין יצירה אמנותית, לפי מטרת המוצר: האם זו היא התבוננות בו, או שיש לו גם תפקיד פונקציונלי, שנועד לשרת מטרה מסוימת. כדי שמוצר פונקציונלי יזכה להגנת זכות יוצרים, נדרשת ממנו, בנוסף לדרישות היצירתיות והמקוריות גם אמנותיות.

כדי הבלון הם אמנם בעלי אלמנט פונקציונלי, שכן ניתן לעשות בהם שימוש כאגרטל לפרח. עם זאת המוצר בכללותו עונה על דרישת האמנותיות, שנכנס לגדר "יצירת פיסול". מדובר בכלי המיוצר בעבודת יד על ידי התובעת שמלבד היותו אלמנט דקורטיבי יש בו אלמנט אמנותי. יצירת הקרמיקה של הבלון היה כדי לדמות את בנה של התובעת (שנפטר) ואשר נהג לשחק בבלונים מלאים מים. מדובר ביצירה שהיא פרי כישרון והשקעת מאמץ של היוצרת.

העובדות: תביעה לפיצוי בטענה להפרת זכויות יוצרים בגופי תאורה ובתמונה, להפרת זכויות מוסריות ועוולות מסחריות.

נפסק: לפי הוראות חוק זכות יוצרים לא תהיה זכות יוצרים במדגם או בעיצוב, אלא במקרים בהם המדגם או העיצוב אינו משמש ואינו מכוון לשמש לייצור תעשייתי.

התובעת לא טענה לעיצוב כשיר להגנה, אלא בחרה לדבוק בטענה לזכות יוצרים. למרות זאת, התובעת אינה מציעה כל הסבר מדוע יש לראות בגופי התאורה מושא התביעה יצירה שיש בה זכות יוצרים, מלבד טענה כללית למקוריות בעיצוב.

התובעת אף לא הראתה מדוע גופי התאורה, שלא יכולה להיות מחלוקת שהם מוצרים פונקציונאליים המיוצרים באופן תעשייתי, זכאים להגנה בזכויות יוצרים.

התובעת גם לא סיפקה ראיות לבסס את הטענה שמדובר במוצרים מקוריים "פרי תכנונה ועיצובה"

יתרה מכך, התובעת לא הראתה מדוע יש לקבל טענתה העיקרית, עליה נשענים אדני התביעה כולה, לפיה מדובר בגופי תאורה מקוריים שלה וכי אלו הועתקו או זויפו ע"י הנתבעת; כל שעלה בידי התובעת להראות הוא כי קיים דמיון, אולי אפילו עד כדי זהות, בין גופי התאורה המשווקים על ידה לאלו של הנתבעת, מבלי שניתן ללמוד אודות המקוריות הנטענת.

הראיות מגלות עוד שגופי התאורה גם לא זכאים להגנה כעיצוב רשום, טענה שממילא לא נטענה.