העובדות: בקשה לרישום סימן מסחר עבור הביטוי "שף ליין", לגבי מוצרים למטבח המוסדי והמקצועי ולעניין ייבוא ושיווק של מוצרים אלו.

מחלקת סימני מסחר סירבה לרשום את סימן המסחר בטענה שהוא חסר אופי מבחין אינהרנטי ונוגע במישרין למהות המוצרים והשירותים הרלוונטיים.

מבקשת הסימן טענה שלמילה "ליין" יש מספר משמעויות ולכן מדובר בסימן מרמז. עוד נטען שסימן המסחר הפך מזוהה עם מבקשת הסימן לאור היקף השימוש בו. מחלקת סימן מסחר עמדה בסירובה לרשום את סימן המסחר.

נפסק: תנאי מהותי לרישום סימן מסחר הוא היותו בעל אופי מבחין אינהרנטי. כמו כן, לא ניתן לרשום מילים הנוהגות במסחר לתיאור מוצר או שירות מסוימים.

האופי המבחין של סימן מסחר נאמד על פני "ציר התיאוריות" שנמתח בין שמות גנריים בצד אחד לדמיוניים בצד השני. בגדר השמות התיאוריים, שלא ניתן לרשום, נכללים גם אלו המתארים תכונות או רכיבים של מוצרים או שירותים לגביהם מבוקש סימן המסחר לרישום.

לפי כל האמור, סימן המסחר המבוקש לרישום נעדר אופי מבחין אינהרנטי והוא אינו כשיר להירשם. שכן, משמעותו הוא סדרת מוצרים המיועדים לטבחים מקצועיים או לשפים. לא מדובר בסימן מרמז, שכן זה דורש מחשבה נוספת מצד הצרכן על מנת להבין את הקשר בינו לבין המוצרים או השירותים הרלוונטיים. במקרה הנדון, הזיקה בין שף לבין מטבח היא מיידית.

העובדות: בקשה לרישום סימן מסחר עבור השם "כרם הסלע, עבור יין.

מחלקת סימני מסחר דחתה את הבקשה בטענה שהסימן המבוקש דומה עד כדי הטעיה לסימן הרשום "יין סלע".

מבקשת הרישום הציגה הסכם דו קיום שנחתם בינה לבין בעלת הסימן הרשום. ההסכם מפרט את אופן השימוש בפועל בסימנים על גבי בקבוקי היין. הסכם הדו קיום כלל גם התחייבויות נוספות של הצדדים לגבי השימוש של כל צד בסימן המסחר שלו. מחלקת סימני מסחר עמדה בסירובה לרשום את סימן המסחר.

נפסק: עילת הסירוב העיקרית היא דמיון מטעה. חשש להטעיה ייבחן על פי המבחן המשולש הכולל שלושה מבחני משנה: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות חוג הלקוחות וערוצי השיווק; מבחן יתר נסיבות העניין. למבחנים אלו נוסף מבחן ההיגיון והשכל הישר והמסר הרעיוני העולה מן הסימן.

מבחן המראה והצליל הוא המבחן המרכזי. יש לזכור שסימני המסחר לא עומדים להשוואה זה לצד זה ושזיכרונו של הצרכן אינו מושלם. לגבי מבחן זה – קיים דמיון רב בין הסימנים. המילה הדומיננטית היא סלע, המשותפת לשניהם. המילים הנלוות לעומת זאת (כרם או יין) הן מקובלות בתחום ולכן משקלן ליצירת הבחנה הוא קטן.

לגבי סוג הסחורות, קהל הלקוחות וצינורות השיווק – קיימת זהות בסוג הסחורות, ולכן ניתן להניח שישנה זהות גם בקהל הלקוחות וצינורות השיווק.

העובדות: בקשה לרישום סימן מסחר עבור השם "BLACK ICE" לגבי מוצרים להפצת ריח וריענון האוויר.

מחלקת סימני מסחר דחתה את הבקשה משום שנמצא שיצרנים אחרים עושים שימוש בישראל לשיווק מוצרים בריח "BLACK ICE".

המבקשת טענה בתשובה שהיא זו שהחלה לעשות שימוש במונח "BLACK ICE" כשם של ריח וסימן המסחר נרשם על שמה ברחבי העולם, ובכלל זה בארה"ב. המבקשת הוסיפה עוד שהדוגמאות שהציגה מחלקת סימני מסחר מכירות בכך שמדובר בשם קנייני שלה. מחלקת סימני מסחר עמדה בסירובה לרשום את סימן המסחר.

נפסק: ככל שסימן מסחר קרוב יותר לתיאור המוצר או תכונה מתכונותיו, תגבר הנטייה להותירו פתוח לשימוש הציבור. השאלה היא כיצד נתפס סימן המסחר בעיני הצרכן הישראלי – אם נתפס כמתאר תכונה מרכזית של המוצרים הרלוונטים, הרי שסימן המסחר אינו כשיר לרישום; אם הוא שרירותי בעיני הצרכן או מתאר מוצר של מקור יחיד, ניתן לרשום את הסימן.

שימוש מוגבל על ידי גורמים בודדים בתחום במילה מסוימת, אינו הופך את המילה לכזאת הנהוגה במסחר. אולם כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו.

במקרה הנדון, אין קשר בין הסימן המבוקש – BLACK ICE – למוצר הרלוונטי, שכן אין לקרח שחור (כינוי לקרח המצטבר על אספלט), ריח מיוחד. בהתאם, לא מדובר בסימן תיאורי. כמו כן, לפי ראיות המבקשת, היא זו שהחלה בשימוש בסימן המסחר על מנת לתאר ריח מסוים.