העובדות: בקשה לרישום עיצובים לעניין מכונות שונות. מושא העיצובים בהליך הוא רכיב חותם להעברת מיקרו-טקסטורה למעגלים מודפסים. החותמת מורכבת משתי שכבות ריבועיות, אשר העליונה דביקה והתחתונה קשיחה וכך הן יוצרות ואקום.

מחלקת עיצובים טענה כי העיצובים אינם חדשים ובעלי אופי ייחודי בשל היותם בעלי צורה גיאומטרית בסיסית – ריבוע, ולאור פרסומים קודמים שהוצגו בדוחות הבחינה. כמו כן, העיצובים המבוקשים מוכתבים משיקולים פונקציונליים בלבד.

נפסק: חוק העיצובים שולל את הכשירות לרישום של מראה מוצר המוכתב משיקולים פונקציונליים בלבד.

בדין האירופי קיים סעיף דומה לזה שבחוק הישראלי, השולל הגנה מעיצובים המוכתבים משיקולים פונקציונליים. מחקר הרלוונטי לסעיף האמור בדין האירופי מציג שלוש גישות עיקריות לפרשנותו:

1) בחינת השיקולים הסובייקטיביים של מעצב המוצר ובמיוחד השאלה האם נכללו ביניהם שיקולים אסתטיים;

2) בחינת השאלה האם קיימות חלופות המשיגות את אותה מטרה פונקציונלית;

3) בחינת השיקולים בעיצוב המוצר מנקודת מבט אובייקטיבית.

מתוך גישות אלו ולפי הדין האירופי, עלינו לשקול את הנסיבות הבאות: הנסיבות האובייקטיביות שהובילו לבחירה בעיצוב המסוים ואופן השימוש במוצר בפועל. קיומן של חלופות עיצוביות המגשימות את אותה מטרה תפעולית אינו שיקול מכריע. גם בהוראות העבודה של מחלקת העיצובים, נקבע כי אין די בעצם קיומן של חלופות עיצוביות לצורך הקביעה כי השיקול הבלעדי שבבסיס העיצוב אינו פונקציונלי.

העובדות: בקשה לביטול עיצובים רשומים.

העיצובים  הרשומים  הם ממתקי  צמר גפן מתוק  המיוצרים בידי  מדפסות תלת-מימד.

הבקשה לביטול נסמכת על הטענה כי העיצובים הרשומים אינם כשירים לרישום לאור פרסומים קודמים.

נפסק: שני תנאי הכשירות הבסיסיים לקבלת הגנת עיצוב הם חידוש ואופי ייחודי.

תנאי החידוש הוא תנאי "טכני" הבודק זהות מהותית בין  העיצוב הנבחן לבין הפרסום הקודם. העיצוב לא ייחשב חדש אם הוא נבדל מהפרסום הקודם ב"פרטים שאינם מהותיים" כלשון החוק. בעקבות הדין האירופי, המהווה השראה לחוק העיצובים הישראלי, קיימת נטייה לפרש באופן מקל את התנאי של "פרטים  שאינם מהותיים". כלומר, ככל שיזוהו הבדלים ביחס לרכיבים בעיצוב כגון, קווי מתאר, צבע, מרקם וכו' יש לקבוע שהעיצוב הנבחן הוא חדש ביחס לפרסום הקודם. 

תנאי האופי הייחודי בוחן באיזו מידה יוצר העיצוב הנבחן רושם כללי שונה בעיני המשתמש המיודע ביחס לפרסום הקודם. ההשוואה איננה נעשית ביחס להבדלים פרטניים אלא בוחנים את הרושם הכללי שיוצר העיצוב. הבחינה תעשה בעיני המשתמש בהתחשב בשיקולים הבאים: מהו התחום בו מיושם העיצוב, האם מדובר בתחום רווי, מאפייני המשתמש המיודע, רמת ההיכרות שלו את התחום, רמת תשומת הלב שהוא מקדיש לתחום והשאלה האם הוא יכול לבצע השוואה ישירה,  וכן  מידת החירות  העיצובית של המעצב בפיתוח  העיצוב.

לא כל פרסום יילקח בחשבון בבחינת החידוש והאופי הייחודי.

העובדות: תביעה בטענה להפרת עיצובים בתחום האופנה. 

לטענת התובעת, הנתבעת מייצרת, משווקת ומוכרת פריטי אופנה הדומים מאוד עד כדי זהות לפריטי אופנה מקוריים של התובעת. בנוסף, התובעת טענה להעתקת התווית של הבגדים הן בעיצוב והן בדרך של החלפת הביטוי המקורי "Got to have it" בביטוי "Get to love it". 

מעשים אלו עולים לטענת התובעת כדי הפרת עיצובים לא רשומים לפי חוק העיצובים, המוגנים לתקופה של שלוש שנים וכן מהווים גניבת עין לפי חוק עוולות מסחריות. 

נפסק: התובעת לא הציגה ראיות המוכיחות עיצוב עצמי מקורי של הדגמים נושא ההליך. טענת התובעת לעיצוב עצמי לפי מקורות השראה אינה מספיקה והיה עליה להציג ראיות מוחשיות, גם אם חלקיות כמו סקיצות ראשוניות, שאכן מדובר בעיצוב מקורי. שמירת ראיות אלו מתבקשת לאור הפנייה במכתבי התראה לבתי עסק בגין דגמים שונים שלטענתה התובעת הועתקו. לכל הפחות היה צורך להציג ראיות אלו לגבי דגמים שאינם חלק מההליך ואשר נטען לגביהם כי גם הם מועתקים לאחר הגשת התביעה. הדברים מתחדדים לאור העדות מטעם התובעת כי אכן קיימים סקיצות ושרטוטים בשלב ההתחלתי של עיצוב הדגמים, לפחות בחלק מהמקרים.

די באמור כדי לדחות את התביעה. אולם, התובעת כשלה גם בהוכחת ההעתקה ע"י הנתבעת.