העובדות: התובעת טוענת כי יצרה לבקשת הנתבעת, שני פסלים סביבתיים שהוצבו בגנים של הנתבעת (קיבוץ אפיקים). פסלים אלו הם למעשה ספסלים הבנויים בעיקר משילוב של צמיגים ובטון. בשלב מסוים החליטה הנתבעת להרוס את הפסלים מאחר שהפכו לטענתה לסכנה בטיחותית, על אף מחאות התובעת. לטענת התובעת, מדובר בפגיעה בזכויות היוצרים שלה ובזכויותיה המוסריות.

נפסק: השאלות שיש לבחון במקרה דנן הן האם מדובר ביצירות מוגנות, האם התובעת היא הבעלים של זכות יוצרים ביצירות, והאם הנתבעת הפרה זכות זו.

על מנת שייקבע שמדובר ביצירות מוגנות, יש לעמוד בדרישת הפסיקה בדבר המקוריות ודרישת הקיבוע. דרישת הקיבוע מתקיימת בכך שליצירה הרלוונטית – ספסלים – יש חזות ממשית.

המבחן האם נתקיימה דרישת המקוריות כולל שלושה מבחני משנה – מבחן המקור, מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות, כאשר לא די בקיומו של רכיב אחד.

מבחן המקור – השאלה היא האם המקור של היצירה היה ביוצר שלה. המבחן בודק את עצמאות היצירה ולא החידוש שבה. המקוריות הנדרשת באה על סיפוקה גם בנסיבות בהן מידת המאמץ, הכישרון וההשקעה היצירתית של המחבר מועטה, ובלבד שיש ליצירה אופי שונה מזה של החומרים שמהם עוצבה. התובעת הודתה כי עיצוב הספסל – חיבור צמיגים ובטון – אינו רעיון מקורי שלה וגם לא אופן היישום של רעיון זה.

העובדות: ערעור על החלטת רשם הפטנטים לדחות התנגדות לבקשת פטנט.

עניינה של בקשת הפטנט נושא ההתנגדות הוא תהליך הכנה של תרופה למתן פומי (באמצעות הפה), בשיטה המכונה "גרנולציה רטובה". החומר הפעיל של התרופה הוא חומר קשה תמס (הידרופובי).

המחלוקת הייתה בשאלת ההתקדמות ההמצאתית. לשם כך היה צריך להכריע בשאלה מה הייתה השיטה שהיה מעדיף איש המקצוע לפני האמצאה – האם כטענת מבקשת הפטנט: שיטה בשם דחיסה ישירה, שאינה כוללת מעורבות נוזלים, בשל פשטותה ועלותה הנמוכה; או כטענת המתנגדת: השיטה שנכללת בבקשה, גרנולציה רטובה, מאחר שזו מתמודדת עם ההידרופוביה של החומר הפעיל.

נפסק: המשוכה שניצבת בפני המערערת היא גבוהה. ערעורים על החלטות רשם הפטנטים לא מתאפיינים ביחס הרגיל שבין ערכאת ערעור לבית משפט של ערכאה ראשונה. בערעורים על רשות הפטנטים מתקיים יחס בין ערכאת ערעור לבין רשות מינהלית מקצועית ומומחית. לכן, יש לייחס את המשקל הנאות לקביעות המקצועיות של רשם הפטנטים.

לגבי שאלת ההתקדמות ההמצאתית – הדרישה להראות שאמצאה אינה מובנת מאליה אינה אומרת שנדרשת הוכחה של התקדמות המצאתית גדולה. די בצעד אמצאתי צנוע וקטן, ופשטות האמצאה אינה צריכה לשמש מכשול לתקפות הפטנט.

ההתקדמות האמצאתית תיבחן לפי "בעל המקצוע הממוצע", הבוחן את האמצאה על בסיס מכלול הידע הקיים לפני תאריך בקשת הפטנט.

העובדות: תביעה בטענה להפרת עיצובים בתחום האופנה. 

לטענת התובעת, הנתבעת מייצרת, משווקת ומוכרת פריטי אופנה הדומים מאוד עד כדי זהות לפריטי אופנה מקוריים של התובעת. בנוסף, התובעת טענה להעתקת התווית של הבגדים הן בעיצוב והן בדרך של החלפת הביטוי המקורי "Got to have it" בביטוי "Get to love it". 

מעשים אלו עולים לטענת התובעת כדי הפרת עיצובים לא רשומים לפי חוק העיצובים, המוגנים לתקופה של שלוש שנים וכן מהווים גניבת עין לפי חוק עוולות מסחריות. 

נפסק: התובעת לא הציגה ראיות המוכיחות עיצוב עצמי מקורי של הדגמים נושא ההליך. טענת התובעת לעיצוב עצמי לפי מקורות השראה אינה מספיקה והיה עליה להציג ראיות מוחשיות, גם אם חלקיות כמו סקיצות ראשוניות, שאכן מדובר בעיצוב מקורי. שמירת ראיות אלו מתבקשת לאור הפנייה במכתבי התראה לבתי עסק בגין דגמים שונים שלטענתה התובעת הועתקו. לכל הפחות היה צורך להציג ראיות אלו לגבי דגמים שאינם חלק מההליך ואשר נטען לגביהם כי גם הם מועתקים לאחר הגשת התביעה. הדברים מתחדדים לאור העדות מטעם התובעת כי אכן קיימים סקיצות ושרטוטים בשלב ההתחלתי של עיצוב הדגמים, לפחות בחלק מהמקרים.

די באמור כדי לדחות את התביעה. אולם, התובעת כשלה גם בהוכחת ההעתקה ע"י הנתבעת.

העובדות: ערעור על פסק דין בו נמצאה הפרה של זכויות יוצרים בשל פרסום תמונה באתר האינטרנט של המערערים, המהווה חלק מרשת מקומונים. מדובר בתמונה שפורסמה בעבר בהרשאה במקומון אחר ברשת. לאחר פרסום קודם זה נשמרה במאגר הרשת ונשלפה לצורך הפרסום הנדון.

נפסק: עיקרו של הערעור נוגע לדחיית הטענה של הנתבעים כי עומדת להם הגנת "מפר תמים" וכי ניתנה להם הרשאה לשימוש בתמונה.

לעניין טענת מפר תמים – העוולה של הפרת זכות יוצרים היא מסוג של אחריות מוחלטת ולא נדרש יסוד נפשי על מנת להכיר בה. הגנת מפר תמים נועדה למי שלא ידע ולא חשד כלל בקיומה של זכות יוצרים ביצירה בה נעשה שימוש. לדוגמא, מי שחשב באופן סביר שמדובר ביצירה ישנה שנמצאת כבר בנחלת הכלל או שמדובר ביצירות שלא היה עליו לדעת שהן מוגנות בזכויות יוצרים. נטל ההוכחה לקיומה של הגנת מפר תמים חל על הנתבע.

במקרה הנדון אין הצדקה להחיל את הגנת מפר תמים.  ההיפך הוא הנכון – כך לאור העובדה שהמערערים ציינו בתחתית התמונה את שמו של התובע, כמו גם העובדה שטענו בערעור שאינם מכחישים את זכותו המוסרית בתמונה.

בנוסף, המערערים הם גוף חדשות תקשורתי מקומי. לכן, הנטל המוטל עליהם להוכחת הפרה תמימה הוא מוגבר.

העובדות: התובעת היא אמנית שתכננה ובנתה פסל שהוצב בגן העיר של בת ים. הפסל שימש גם כמתקן משחקים לילדים. תנאי ההתקשרות בין הצדדים נקבעו בהסכם. התביעה הוגשה בשל תחזוקה לקויה של הפסל וצביעתו מחדש. תוך כדי ההליך ובשל דו"ח של מכון התקנים החליטה הנתבעת להרוס את הפסל.

נפסק: השאלה הנדונה היא האם הפרה הנתבעת את זכותה המוסרית של התובעת.

אחת מנגזרותיה של הזכות המוסרית היא הזכות לשלמות היצירה. כלומר, שלא ייעשו ביצירה פגימה, סילוף, או פעולות אחרות הפוגעות בשלמותה. זכות זו מוגבלת לכך שיהיה מדובר בפעולה שפוגעת בכבודו או בשמו של היוצר. מדובר בבחינה אובייקטיבית של הדברים ולא בבחינה סובייקטיבית, מנקודת ראותו של היוצר.

ישנה עמדה בפסיקה לפיה הריסת פסל היא פגיעה בזכות המוסרית. אולם, הנתבעת רשאית לפי ההסכם לפרק את הפסל ולהרסו "על פי שיקול דעתה המוחלט". לכן, אין ספק שמדובר בפעולה מותרת, ולאור דו"ח מכון התקנים גם בפעולה סבירה.

יש לבחון את יתר טענות התובעת לגבי הפרת זכותה המוסרית, בתקופה בה הפסל עמד על תילו.  

הימנעות הנתבעת מתחזוקה תקינה של הפסל – האחריות לתחזוקתו של הפסל במשך שלוש השנים הראשונות לאחר הצבתו הוטלה על התובעת. לאחר מכן, עברה האחריות לתחזוקת הפסל לנתבעת, מתוקף היותה רשות מקומית.