העובדות: התנגדות לרישום סימן מסחר מעוצב "FOODIES". סימן המסחר התבקש לרישום עבור כלי ם ומכשירים לאפייה ובישול.

המתנגדת היא הבעלים של סימני מסחר FOODI עבור מוצרים דומים.

כמו כן,  בין הצדדים מתקיים הליך תחרות לגבי בקשות לרישום סימני המסחר של המבקשת ו- FOODI של המתנגדת.

נפסק: השאלה הראשונה לעניין הליך ההתנגדות היא מהו היקף זכות השימוש הייחודית שמקנים למתנגדת סימניה הרשומים.

כידוע, האופי המבחין של סימני מסחר נקבע לפי מיקומם על ציר התיאוריות – בצד אחד של הציר ישנם הסימנים הדמיוניים או השרירותיים, שהם בעלי אופי מבחין אינהרנטי חזק. לאחר מכן סימנים מרמזים, שהם בעלי מידה פחותה של אופי מבחין אינהרנטי. לאחריהם הסימנים התיאוריים, שחסרים אופי מבחין אינהרנטי ויירשמו רק באמצעות הוכחת אופי מבחין נרכש או עיצוב ייחודי. לבסוף ישנם הסימנים הגנריים אשר כלל אינם כשירים לרישום.

ככל שהאופי המבחין של הסימן האינהרנטי או הנרכש גדול יותר, כך גדל היקפה של הזכות הייחודית של בעל הסימן להשתמש בסימן ולמנוע מאחרים את רישומו ואת השימוש בו.

טענת המתנגדת היא שסימני המסחר שלה מומצאים ולכן שרירותיים או דמיוניים. אין בסיס לטענה זו שכן מקור הסימנים במילה FOODIE. אין מחלוקת שמשמעות המילה היא אדם בעל עניין וידע קולינרי. השמטת האות E בהקשר זה היא מינורית.

העובדות: תביעה בטענה להפרת זכויות יוצרים, בסדרת אגרטלים לנוי מקרמיקה, המזכירים בצורתם בלונים בצורות שונות והמכונים "כדי בלון".

נפסק: דיני זכויות יוצרים נועדו ליצור תמריץ לייצור טובין ציבוריים, שכוחות השוק כשלעצמם אינם נותנים תמריץ מספק ליצירתם. כמו כן, ההגנה נועדה לתמרץ את הביטוי ואת המאמץ היצירתי של היוצר. יש לאזן בין ההגנה על הקניין הרוחני של היוצר לבין חופש הביטוי וחופש התחרות.

הנתבעת טענה שכדי הבלון של התובעת אינם יצירה אמנותית ולכל היותר מוצר שהיה ראוי להירשם כעיצוב. הפסיקה הבחינה בין מוצר פונקציונלי, שאינו ראוי להגנת זכות יוצרים, לבין יצירה אמנותית, לפי מטרת המוצר: האם זו היא התבוננות בו, או שיש לו גם תפקיד פונקציונלי, שנועד לשרת מטרה מסוימת. כדי שמוצר פונקציונלי יזכה להגנת זכות יוצרים, נדרשת ממנו, בנוסף לדרישות היצירתיות והמקוריות גם אמנותיות.

כדי הבלון הם אמנם בעלי אלמנט פונקציונלי, שכן ניתן לעשות בהם שימוש כאגרטל לפרח. עם זאת המוצר בכללותו עונה על דרישת האמנותיות, שנכנס לגדר "יצירת פיסול". מדובר בכלי המיוצר בעבודת יד על ידי התובעת שמלבד היותו אלמנט דקורטיבי יש בו אלמנט אמנותי. יצירת הקרמיקה של הבלון היה כדי לדמות את בנה של התובעת (שנפטר) ואשר נהג לשחק בבלונים מלאים מים. מדובר ביצירה שהיא פרי כישרון והשקעת מאמץ של היוצרת.

העובדות: ערעור על החלטה שבה נדחתה בקשת המערערת לרישום סימן מסחר – "LOVE MAKES THE HEART COMPLETE…" . הבקשה 35 לגבי שירותי קמעונאות מקוונים למוצרי צריכה הכוללים  ביגוד, תכשיטים, כלי בית ומטבח, מתנות חתונה וטבילה, ומוצרים בתחום הדת. הסירוב לרישום התבסס על הדין החל לגבי סיסמאות שיווקיות.

נפסק: המטרה הבסיסית והמסורתית של דיני סימני המסחר היא ליצור קשר וזהות בין מוצר או שירות כלשהם לבין היצרן של המוצר או נותן השירות. סימן המסחר מאפשר לבעליו לבדל את מוצריו או את השירותים הניתנים על ידו ממוצרים או שירותים של אחרים. תכלית הבידול היא כפולה:

• להגן על היצרן או נותן השירותים מפני מתחריו, לעודד אותו להשקיע במוצר או בשירות שהוא מוכר או מספק, ולאפשר לו ליהנות מהמוניטין שמוצריו או שירותיו צברו.
• להגן על הצרכן מפני הטעיה, ולהקל עליו לרכוש את המוצר או השירות שהוא מבקש לרכוש, ולא אחרים.

רישום סימן מסחר מעניק בלעדיות לבעליו. בכך עלולים להיפגע אינטרסים לגיטימיים של בעלי עסקים אחרים ושל כלל הציבור. יש לאזן בין האינטרסים הסותרים ולמצוא את נקודת האיזון הראויה.

השאלה שיש להידרש לה היא מהו "אופי מבחין"? הפסיקה קבעה ארבע קטגוריות של שמות לפי מידה ההגנה הניתנת להם: גנריים – לא יזכו כלל להגנה; תיאוריים – יזכו להגנה מעטה ביותר ובמקרים נדירים; מרמזים – יזכו להגנה מוגברת; שרירותיים/דמיוניים – יזכו להגנה הרבה ביותר.

העובדות: ערעור על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בעניין סמכות רשם סימני המסחר להתערב בהסכמי דו קיום. בפסק הדין נקבע כי במקרה שבו הסכם הדו קיום הוא בין בעל סימן מסחר רשום לבין בעלים של בקשה בבחינה, לרשם אין סמכות להתערב.

נפסק: בשורה התחתונה – לרשם יש סמכות לקבל לרישום, לסרב לקבל לרישום, או לקבל לרישום בכפוף לתנאים והגבלות סימני מסחר זהים או דומים, בבעלות שונה, ביחס לאותם טובין או אותו הגדר של טובין.

כאשר בעלי סימני המסחר התקשרו בהסכם דו-קיום, ככלל, הרשם יעניק תוקף להסכם ברישום ולא יתערב בתנאיו. זאת אלא אם ההסכם, על-פניו, נגוע באי-חוקיות ברורה או גורם לפגיעה ודאית או מסתברת בצדדים שלישיים בשל קיומו של סיכון ממשי להטעיה. במקרה הנדון, ההגבלה שהטיל הרשם על רישום הסימן המבוקש עולה בקנה אחד עם ההסכם ועל כן יש לה הצדקה מלאה.

פקודת סימני מסחר קובעת אפשרות של רישום מקביל של סימני מסחר זהים או דומים, שנעשה בהם שימוש מקביל בתום לב או ב"נסיבות מיוחדות אחרות". לרשם סימני המסחר נתונה גם סמכות לאפשר רישום מקביל בכפוף לתנאים והגבלות. מדובר בהוראת דין כללית שאינה משתמעת לשתי פנים אשר מקנה לרשם סמכויות נרחבות. הוראה זו אינה מכילה בתוכה אפילו רמז לכך שסמכות הרשם תשנה את פניה בהינתן הסכם דו-קיום ותיסוג מפני ההסכם.

העובדות: התנגדות לרישום סימן מסחר "ספפי" (מעוצב) עבור מזרונים וריהוט ילדים, שנראה כך:

המבקשת מייצרת מוצר ששמו כשם הסימן המבוקש "ספפי" – אגד של מזרונים בגדלים שונים ובצורות שונות, שמרכיבים ביחד מרכז ישיבה. מדובר למעשה בערכת הרכבה המהווה לטענת המבקשת, משחק חווייתי.

 המתנגדת היא חברת המחזיקה במותג "ספפה" לעניין ספה מודולרית. בבעלות המתנגדת שני סימני מסחר רשומים הכוללים את המילה ספפה: סימן מסחר ספפה (לא מעוצב); סימן מסחר SAPAPA (מעוצב). המתנגדת טוענת כי הסימן המבוקש דומה עד כדי הטעיה לסימניה הרשומים, שהם גם לטענתה מוכרים היטב.

נפסק: המתנגדת טענה כי סימניה הרשומים מוכרים היטב. כידוע, סימן מסחר מוכר היטב רשום יכול למנוע את רישומו של סימן דומה אף לגבי טובין שאינם מאותו הגדר. אם גם צורך להוכיח חשש להטעיה, אלא, די בכך שיש להצביע על קשר בין הטובין של הסימן המבוקש לאלה של הסימן הרשום.

בפסיקה נקבעו כמה מבחני עזר בעזרתם ניתן לבחון את מעמדו של סימן כלשהו כסימן מסחר מוכר היטב: מידת ההכרה של הסימן בקרב הציבור הרלוונטי; היקף ומשך השימוש והמכירות; עומק החדירה לשוק; היקף ומשך הפרסום; רישום ואכיפה; מידת הייחודיות של הסימן הטבועה או הנרכשת; מידת השימוש בו על ידי צדדים שלישיים; אופי הטובין או השירותים וצינורות השיווק; הערך המסחרי המיוחס לסימן והדרגה שבה המוניטין של הסימן מסמל את איכות  הסחורות.