בשפה שגורה אנחנו מכנים "פטנט" בתור כל רעיון חדש או מועיל. אלא שחוק הפטנטים מקשה עלינו קצת יותר. סע' 3 לחוק הפטנטים קובע תנאים לקבלת פטנט בהמצאה  מסוימת:

"אמצאה, בין שהיא מוצר ובין שהיא תהליך בכל תחום טכנולוגי, שהיא חדשה, מועילה, ניתנת לשימוש תעשייתי ויש בה התקדמות המצאתית – היא אמצאה כשירת פטנט"

כפי שניתן לראות, ההגדרה בחוק בעצם קובעת מספר תנאים לקבלת פטנט לגבי המצאה מסוימת. נסביר את העיקריים מביניהם:

• מוצר או תהליך – כלומר, מדובר או במוצר הסופי (למשל מכשיר או תרופה) או שמדובר בדרך לייצור מוצר כלשהו (גם אם המוצר עצמו אינו מהווה פטנט. דוגמא לכך היא דרך חדשה ויעילה יותר לייצר מוצר מסוים, למשל באמצעות שימוש בטמפרטורות שונות במהלך הייצור כך שזמן הייצור ועלותו קטנים);
• בכל תחום טכנולוגי – לכאורה הדרישה כי ההמצאה תהיה "בכל תחום טכנולוגי" היא פשוטה. אולם, דרישה זו התפרשה על ידי בתי המשפט כדרישה לכך שלהמצאה יהיה ביטוי מוחשי. כך שלמעשה שלוש מילים אלו הן בעלות משמעות קריטית – בשל דרישה זו של החוק, לא ניתן לקבל פטנט (לפחות על פי הדין הישראלי כיום) לגבי שיטה עסקית או לגבי תכנת מחשב בלבד (אלא במסגרת המצאה רחבה יותר הכוללת גם תכנת מחשב);
• חדשה – כלומר, שלא קדם להמצאה מוצר או תהליך זהה לחלוטין;
• יש בה התקדמות המצאתית – לא מספיק שלא היה דבר זהה לחלוטין, אלא שגם לא מדובר במשהו שהוא מובן מאליו. למשל, אפשר לקבוע שבעולם ללא מכסים, הנחת גוף שטוח על סיר בשביל להביא לרתיחה מהירה יותר של מים, היא מובנת מאליה. במקרה כזה ייקבע שאין בהמצאת המכסה התקדמות המצאתית;

כפי שאפשר להבין, התשובה לשאלה האם המצאה מסוימת עומדת בכל התנאים של החוק עלולה להיות סבוכה ביותר.

כמו כל זכות קניין רוחני אחרת – בלעדיות. במשך 20 שנה (ואף 25 שנה במקרה של תרופות), רק אנחנו נוכל לעשות שימוש בהמצאה שלנו. במילים אחרות – אף אחד לא יכול להתחרות בנו במוצר מסוים או בדרך ייצור מסוימת. מקום לא רע להיות בו.

הדבר הכי חשוב – עד ליום שהגשנו את הבקשה חייבים לשמור על סודיות מוחלטת. נסביר מדוע:

חוק הפטנטים נותן לנו בלעדיות בתמורה לכך שהפטנט שלנו יפורסם. כלומר, המדינה מסכימה שאנחנו נקבל מונופול על מוצר מסוים, בתנאי שנספר לכל העולם על הרעיון החדשני שלנו ולא נשמור אותו לעצמנו. לכן, אם נתחיל "להפיץ את הבשורה" בעצמנו, הרי שביטלנו את האינטרס של המדינה לתת לנו בלעדיות.
זה לא אומר שאסור בכלל להתייעץ עם מישהו – זה רק אומר שכל מי שחולקים איתו מידע על הפטנט, צריך להיות מחויב בסודיות. הדרך הכי פשוטה היא להחתים על הסכם (המכונה לרוב NDA – Non Disclosure Agreement).

קודם כל, ועל מנת לתקן טעות נפוצה – בעלי המקצוע המתאימים לעריכת בקשות פטנט הם עורכי פטנטים ולא עורכי דין (על אף שמבחינה חוקית הם מוסמכים לכך). הסיבה היא שעל מנת לערוך בקשת פטנט יש צורך בהשכלה טכנולוגית-מדעית בתחום הרלוונטי להמצאה.

בכל מקרה, מעשית לא ניתן לרשום פטנט באופן עצמאי. שכן, ניסוח בקשת פטנט הוא משימה שאינה פשוטה כלל וכלל. צריך להבין שפטנט הוא בעצם מסמך ארוך ומפורט, בשפה האנגלית, בעל משמעויות משפטיות, המסביר בצורה מאוד מדויקת ומאוד מפורטת, בליווי שרטוטים, איך מייצרים את ההמצאה עצמה או איך היא עובדת (אם מדובר בתהליך ייצור ולא במוצר הסופי). לכן, רישום פטנטים מחייב שכירת שירותים של עורך פטנטים, הבקיא בתחום ההמצאה הרלוונטית (מכניקה, חשמל, כימיה, פיזיקה וכו').

מאחר ומדובר כאמור במסמך משפטי, הרי שאת המסמך הזה בוחן רשם הפטנטים על מנת להכריע האם בכלל יש מקום לרשום פטנט. לאחר מכן, ואם מגיעים להליכים משפטיים, בית המשפט בוחן אותו על מנת לקבוע את היקף הפטנט (ולפעמים האם בכלל יש לו תוקף, כלומר האם הייתה הצדקה לרשום פטנט).

משך הבחינה של בקשות פטנט הוא מספר שנים, והוא משתנה בהתאם לתחום הרלוונטי לבקשת הפטנט. אולם, ההגנה על הפטנט, כלומר הבלעדיות בפטנט שנרשם תחול רטרואקטיבית ממועד הגשת הבקשה. כלומר, במקרה של הפרה, ניתן לתבוע פיצויים גם לגבי כל תקופת הבחינה.