העובדות: תביעה לצו מניעה לגבי השימוש במותג ecofriend. המותג היה במקור בבעלות אחד התובעים. בשנת 2008 נחתם הסכם לשיתוף פעולה בין התובעים לנתבעות, לעניין שיווק מוצרים תחת המותג. ההסכם קבע כי המוניטין יהיה בבעלות משותפת.

לאחר כ- 10 שנים שיתוף הפעולה עלה על שרטון, וכל צד עשה שימוש עצמאי במותג.

למרות הבעלות המשותפת, הנתבעת 1 רשמה סימן מסחר עבור המותג על שמה בלבד, ללא תיאום עם התובעים.

נפסק: לא ניתן לקבל את טענת התובעים להפרת סימן מסחר מוכר היטב ולגניבת עין. שכן, התובעים לא הוכיחו קיומו של מוניטין בסימן המסחר שהוא בבעלותם בלבד, או שמאמצי השיווק שלהם אם שהצמיחו מוניטין בסימן המסחר.

יש להכריע בתביעה בהתאם לדיני החוזים.

ההסכם כולל שני סוגי הוראות: החלק האופרטיבי – לעניין אופן שיתוף הפעולה, שכלל בלעדיות הדדית. כלומר, צד אחד ייצר רק עבור הצד השני, וזה ישווק אך ורק את מוצריו של הצד היצרן; החלק הקנייני – נקבעה בעלות משותפת במותג ובמוניטין הכרוך בו.

העובדות מגלות שהצדדים הפרו את החלק האופרטיבי של ההסכם באופן הדדי. אולם, על אף ששני הצדדים טוענים לביטול ההסכם, לא ניתן לומר שאכן כך. ייתכן שמדובר בהסכמה חדשה שנוצרה בדרך של התנהגות; וייתכן שמדובר בהפרות הדדיות ללא נקיטת צעדים משפטיים על ידי מי מהצדדים.

במנותק מהחלק האופרטיבי, קיימת השאלה לגבי החלק הקנייני – הבעלות בסימן המסחר ובמוניטין. גם אם קיים ביטול מכללא של החלק האופרטיבי, הוא אינו משליך על החלק הקנייני.

בנוסף, ביטול הסכם מוביל להשבה הדדית. לעניין זה, ולמרות שהבעלות המקורית במותג הייתה של אחד התובעים, מדובר במותג שהתפתח עם השנים ושנעשתה השקעה לשם פיתוחו. בנסיבות העניין, קשה לקבל שהבעלים המקורי של המותג היה הגורם הדומיננטי בטיפוח המותג. נראה שדווקא הנתבעת 1 היא זו שהייתה דומיננטית בפיתוח סימן המסחר והמוניטין שבו. לכן, לא ניתן להורות על השבה חד כיוונית כפי שדורש התובע – כלומר, השבת הבעלות במותג לבעליו המקוריים, מבלי להשיב את ההשקעה לנתבעת 1.

בנוסף, ספק אם בכלל מדובר בעניינן שיכול להיות נתון להשבה. מדובר על הסכם שבוצע לאורך שנים, שהוסכם בו על בעלות משותפת במוניטין ובסימן המסחר. בנסיבות אלו ספק אם נותרה משמעות לבעלות המקורית. כך במיוחד כאשר ההסכם קבע בעלות משותפת ולא קבע מתן רישיון או זכות אחרת בסימן המסחר ובמוניטין, המוגבלת בזמן או בנסיבות.

מדובר בהקניית בעלות בנכס דינמי ובמהלך של אל חזור. מדובר בנכס משותף שהבעלות בו משותפת. אילו היה מדובר בהפרה שקרתה תוך זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, היה ניתן אולי לקבוע אחרת, להשיב לבעלים המקורי את המותג ולנתבעת 1 את השקעה בפיתוחו. אולם, אחרי למעלה מעשר שנים הקניין המשותף הפך לעובדה מוגמרת שאינה תלויה עוד בהסכם.

הערה לסיום – לאור האמור, רישום סימן המסחר על שם הנתבעת 1 נעשה שלא כדין. מדובר ברישום שהיה פגום בעת שנעשה ונותר פגום. רשם סימני המסחר יצטרך להכריע בעניין, בבקשה לביטול סימן מסחר רשום שתלויה ועומדת בפניו.

התביעה נדחתה.