העובדות: ערעור על החלטת רשם סימני המסחר, שדחתה בקשה לביטול סימן מסחר, על בסיס טענת אי שימוש.

סימן המסחר שהתבקש ביטולו הוא בבעלות חברה המפעילה מלון בונציה, איטליה.

רשם סימני המסחר דחה את הבקשה לביטול סימן המסחר בנימוק שאכן נעשה שימוש בסימן המסחר. השימוש נעשה באמצעות אתרי מכירות באינטרנט המציעים את שירותי המלון לתושבי ישראל. חלק מהאתרים בינלאומיים וחלק ישראליים.

נפסק: השאלה בערעור – האם ניתן לבסס שימוש בסימני מסחר, כשזה נעשה באמצעות אתרי אינטרנט של צדדים שלישיים, המשווקים את השירות של בעל הסימן?

סימן מסחר שלא נעשה בו שימוש במדינת ישראל במשך שלוש שנים, חשוף לביטול. שימוש בסימן מסחר יכול להיות שלא על ידי בעלי הסימן עצמו. אמנם, על מנת ששימוש בסימן מסחר יוכר ככזה שנעשה על ידי בעליו, יש לרשום רשות שימוש בפנקס סימני המסחר. עם זאת, הוכחת קיומו של שימוש, אינה כפופה לרישום רשות השימוש בפנקס.

מה הדין לגבי שימוש באמצעות אתרי אינטרנט? לא די בקיומו של אתר בלבד, המספק מידע בלבד. נדרש שאתר כזה ישמש כצינור מסחרי ממשי לשיווק ומכירה. יתרה מכך, כדי לבסס שימוש בסימן המסחר בישראל, יש להראות שאתרי האינטרנט הרלוונטיים כוונו באופן מיוחד לקהל הישראלי.

כך היה במקרה הנדון: דפי האינטרנט היו כתובים בעברית; בראש הדף הופיע סמל המטבע (₪) ודגל ישראל; נכלל טקסט המכוון לקהל הישראלי; הופיעו מספרי טלפון בישראל באמצעותם ניתן לבצע את ההזמנה. יתרה מכך, הוצגו לא רק אתרים בינלאומיים במתכונת זו, אלא גם אתרים ישראליים שהציעו את שירותי המלון.

יש לדחות את טענת המערערת, לפיה שימוש בסימן מסחר יהיה רק באתר אינטרנט הפונה באופן ממוקד לקהל באותה המדינה (לעומת אתר שניתן להגיע אליו מכל מדינה). עמדה כזו תחייב את בעליו של סימן המסחר להקים אתר ייעודי לכל מדינה ומדינה בה הוא פועל. גישה כזו מתעלמת מהגמישות של המדיום הווירטואלי.

שאלה נפרדת היא מהי מהות הקשר המסחרי שבין בעל סימן המסחר לבין הצד השלישי, בעלי האתרים, והאם הוא יכול לבסס שימוש בסימן המסחר. מדובר בשאלה נכבדה, אולם אין צורך להידרש לה. שכן המערערת לא הציגה ראיות שתומכות בטענה שלא מתקיים קשר כאמור. זאת למרות שמדובר בנטל ראיה קל.

הערעור נדחה.