העובדות: התובעים טענו שהנתבע עשה שימוש באתר האינטרנט שלו בסימן מסחר שבבעלותם. בכך ביצע הנתבע עוולה של גניבת עין.

נפסק: עילת גניבת העין דורשת הוכחת קיומו של מוניטין וכן חשש סביר להטעית הציבור.

הפסיקה קבעה כי קיימת סובלנות לגבי שימוש בסימני מסחר של אחרים, להפעלת מודעות ממונות של מתחרים. כל זאת בתנאי שהשימוש אינו כרוך בהטעיית הציבור לגבי זהות המוכר. עוד נקבע כי לא כל שימוש בסימן מסחר של אחר במסגרת מודעה פוגע בהכרח בבעל סימן המסחר. 

את החשש להטעיה יש לבחון לפי המבחן המשולש, הבוחן את החזות והצליל; סוג הסחורה וחוג הלקוחות; ויתר נסיבות העניין. לאלו נוסף מבחן השכר הישר, לגבי המסר הרעיוני של סימני המסחר.

במקרה הנדון, התובעים הציגו רק את הלוגו, ולא סיפקו ראיות לגבי הפרסום שלהם באינטרנט או צורת האתר. עיון במודעה של הנתבע מגלה כי לא נוצרת הטעיה וברור שמדובר בעסקו ולא בעסקם של הנתבעים.

מבחינת סוג הסחורה, מדובר באותם שירותים. אולם, חוג הלקוחות שונה בשל איזורי פעולה שונים של הצדדים בארץ. עובדה זו מובילה גם לדחיית הטענה של התובעים לקיומו של מוניטין, ככל שהדבר אמור לאזור הפעולה של הנתבע.

התובע גם הוכיח תום לב בכך ששינה מיד את צורת הלוגו, לאחר פניית התובעים אליו.

התביעה נדחתה.