העובדות: בקשה לרישום עיצובים לעניין מכונות שונות. מושא העיצובים בהליך הוא רכיב חותם להעברת מיקרו-טקסטורה למעגלים מודפסים. החותמת מורכבת משתי שכבות ריבועיות, אשר העליונה דביקה והתחתונה קשיחה וכך הן יוצרות ואקום.

מחלקת עיצובים טענה כי העיצובים אינם חדשים ובעלי אופי ייחודי בשל היותם בעלי צורה גיאומטרית בסיסית – ריבוע, ולאור פרסומים קודמים שהוצגו בדוחות הבחינה. כמו כן, העיצובים המבוקשים מוכתבים משיקולים פונקציונליים בלבד.

נפסק: חוק העיצובים שולל את הכשירות לרישום של מראה מוצר המוכתב משיקולים פונקציונליים בלבד.

בדין האירופי קיים סעיף דומה לזה שבחוק הישראלי, השולל הגנה מעיצובים המוכתבים משיקולים פונקציונליים. מחקר הרלוונטי לסעיף האמור בדין האירופי מציג שלוש גישות עיקריות לפרשנותו:

1) בחינת השיקולים הסובייקטיביים של מעצב המוצר ובמיוחד השאלה האם נכללו ביניהם שיקולים אסתטיים;

2) בחינת השאלה האם קיימות חלופות המשיגות את אותה מטרה פונקציונלית;

3) בחינת השיקולים בעיצוב המוצר מנקודת מבט אובייקטיבית.

מתוך גישות אלו ולפי הדין האירופי, עלינו לשקול את הנסיבות הבאות: הנסיבות האובייקטיביות שהובילו לבחירה בעיצוב המסוים ואופן השימוש במוצר בפועל. קיומן של חלופות עיצוביות המגשימות את אותה מטרה תפעולית אינו שיקול מכריע. גם בהוראות העבודה של מחלקת העיצובים, נקבע כי אין די בעצם קיומן של חלופות עיצוביות לצורך הקביעה כי השיקול הבלעדי שבבסיס העיצוב אינו פונקציונלי.

הנטל הוא על המבקש להוכיח כי גם שיקולים עיצוביים השפיעו על מראה העיצוב. המבקש לא יכול להסתפק רק בהצגת קיומן של חלופות עיצוביות נוספות. שיקולים נוספים יכולים להיות למשל, מספר העיצובים החלופיים האפשריים אשר מקיימים את אותה מטרה תפעולית או אופן השימוש בעיצוב.

במקרה הנדון, המבקשת טענה שאלמנטים רבים בעיצובים מוכרעים משיקולים עיצוביים בלבד ונקבעים בצורה שרירותית על ידי מעצבת החותם. לדוגמא: גודל השכבות; היחס ביניהן; עוביין; בליטות שונות שניתנות להוספה ועוד. לא הייתה תשובה בראיות האם גודל השכבות והיחס ביניהן משפיע על תפקוד המוצר פונקציונלית. המבקשת אף הסכימה כי קיים יתרון לצורת הריבוע לגבי שימוש במשטחים.

המסקנה מהראיות היא שהבחירה בצורת הריבוע במקרה זה נובעת משיקולים פונקציונליים בלבד. ראשית, ריבוע הוא הצורה הגיאומטרית המושלמת. בענייננו, כאשר מדובר על חותמות הבנויות מריבוע דו-שכבתי היתרונות הפונקציונליים בכך ברורים: ניתן לשחק עם גודל השכבות כך שהשוליים שנותרים שווים בגודלם, ניתן לתחום ולחלק כל שכבה לאזורים שווים בגודלם ועל ידי שימוש בו ניתן להגיע לדיוק מקסימלי וכיסוי מיטבי של השכבות. כמו כן, בפסיקה נקבע שריבוע או מלבן הן צורות גאומטריות בסיסיות אשר מתן הגנה עליהן נוגד את האינטרס הציבורי.

המסקנה היא שהעיצובים המבוקשים לרישום הוכתבו משיקולים פונקציונליים בלבד.

העיצובים גם אינם עומדים בדרישת החידוש והאופי הייחודי. 

תנאי החידוש ייבחן באמצעות השוואה בין העיצוב המבוקש, לבין פרסום קודם או עיצוב אחר שפורסם ולא בהשוואה למסמכים המלקטים אלמנטים מעיצובים שונים. כמו כן, הדין הישראלי נוטה לפרש בצמצום את המונח "פרטים שאינם מהותיים" שבסעיף החוק הדן בדרישת החידוש. כלומר, ככל שימצאו הבדלים בין העיצוב הנבחן לבין הפרסום הקודם ברכיבי העיצוב, כגון, קווי מתאר, צבע, מרקם וכו', הרי שיש לקבוע שדרישת החידוש מתקיימת.

מחלקת העיצובים הציגה בפני המבקשת פרסומים קודמים לעניין דרישת החידוש. המבקשת טענה כי היחס בין השכבות שבעיצובים שונה. אולם, יחס זה אינו פריט מהותי בעיצוב. שכן, היחסים בין השכבות יכולים להשתנות במיקרונים ולא יתכן שעל כל תזוזה בין היחסים יתבקש עיצוב לרישום. המבקשת טענה עוד שהפרסומים הקודמים הם אטומים ואילו העיצובים המבוקשים הם שקופים. אולם, טענה זו לא יכולה לסייע לה שכן המבקשת אינה מבקשת הגנה עבורו בעיצובים המבוקשים.

הבקשות לרישום העיצובים נדחו.