העובדות: ערעור על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בעניין סמכות רשם סימני המסחר להתערב בהסכמי דו קיום. בפסק הדין נקבע כי במקרה שבו הסכם הדו קיום הוא בין בעל סימן מסחר רשום לבין בעלים של בקשה בבחינה, לרשם אין סמכות להתערב.

נפסק: בשורה התחתונה – לרשם יש סמכות לקבל לרישום, לסרב לקבל לרישום, או לקבל לרישום בכפוף לתנאים והגבלות סימני מסחר זהים או דומים, בבעלות שונה, ביחס לאותם טובין או אותו הגדר של טובין.

כאשר בעלי סימני המסחר התקשרו בהסכם דו-קיום, ככלל, הרשם יעניק תוקף להסכם ברישום ולא יתערב בתנאיו. זאת אלא אם ההסכם, על-פניו, נגוע באי-חוקיות ברורה או גורם לפגיעה ודאית או מסתברת בצדדים שלישיים בשל קיומו של סיכון ממשי להטעיה. במקרה הנדון, ההגבלה שהטיל הרשם על רישום הסימן המבוקש עולה בקנה אחד עם ההסכם ועל כן יש לה הצדקה מלאה.

פקודת סימני מסחר קובעת אפשרות של רישום מקביל של סימני מסחר זהים או דומים, שנעשה בהם שימוש מקביל בתום לב או ב"נסיבות מיוחדות אחרות". לרשם סימני המסחר נתונה גם סמכות לאפשר רישום מקביל בכפוף לתנאים והגבלות. מדובר בהוראת דין כללית שאינה משתמעת לשתי פנים אשר מקנה לרשם סמכויות נרחבות. הוראה זו אינה מכילה בתוכה אפילו רמז לכך שסמכות הרשם תשנה את פניה בהינתן הסכם דו-קיום ותיסוג מפני ההסכם. מסקנה זו מתבקשת גם מההיסטוריה החקיקתית וגם משיקולים של הרמוניה חקיקתית פנימית. שכן, הוראות הפקודה מפקידות בידיו של הרשם סמכויות רבות ונרחבות.

בית המשפט המחוזי עשה הבחנה בין מקרה הבקשה המתחרה לבין מקרה הבקשות המקבילות לעניין סמכותו של הרשם ברישום סימני מסחר זהים או דומים. בית המשפט המחוזי סבר כי במקרה הבקשות המקבילות הרשם נדרש להפעיל את שיקול דעת. עם זאת, במקרה הבקשה המתחרה אין לו, לרשם, סמכות לעשות כן; ולפיכך, עליו ליתן להסכמי דו-קיום בכורה ותוקף משפטי מלא ומחייב. להבחנה זו אין אחיזה בדין הקיים. הסמכות לקבוע הליך תחרות והסמכות להורות על רישום מקביל הן שתי סמכויות נפרדות מבלי שאחת תשפיע על השנייה.

יש לבחון את השיקולים שינחו את רשם סימני המסחר בהחלטה לגבי רישום מקביל. תחילה,  מנקודת ראות כלכלית, הסכם דו-קיום הוא תחליף חסכוני להקמתה של חברה או שותפות אשר תחזיק בסימני המסחר המקבילים כבעלים יחיד ותסדיר את השימוש בהם בהתאם להסכם בין בעליהם המקוריים – מקימי החברה או השותפות. החיסכון בעלויות העסקה הכרוכות בהקמת התאגיד, הוא התועלת החברתית שבהסכם דו קיום. לכן, כאשר בעלי סימני מסחר מתקשרים בהסכם דו-קיום, וככלל, אין סיבה שלא ליתן תוקף להתקשרות זו. נימוק זה ייקרא להלן חיסכון בעלויות העסקה.

טעם נוסף למתן תוקף להסכמי דו-קיום נעוץ בהיותם ראיה להיעדרה של הטעיה. כפי שציין בית המשפט המחוזי לצדדים להסכם דו-קיום, אשר משתמשים בסימניהם במסחר, יש אינטרס עוצמתי ביותר למנוע בלבול לקוחות בין סחורותיהם. הערכה זו משקפת במידה רבה את המצב בשוק בפועל, ועל כן, על הרשם ליתן לה משקל משמעותי בהחלטתו.

טעם שלישי אשר מצדיק מתן תוקף להסכמי דו-קיום הוא זה: אי-רישומו של סימן מסחר אינו מונע את אפשרות השימוש בו בפועל. תביעת הפרה מוגשת רק על ידי בעליו של סימן המסחר הרשום. כשיש הסכם דו קיום בעלי הסימן הרשום מסכים לרישומו של סימן מסחר דומה או זהה, ובשל כך גם לשימוש בו. מאחר שהוא לא יגיש תביעת הפרה, ממילא לא תמנע הטעיה הנובעת משימוש בסימני המסחר הדומים. לכן, רישום מקביל של סימני המסחר ישקף את המציאות המסחרית בשוק וייצור ודאות אל מול צדדים שלישיים. נימוק זה יכונה להלן השימוש בפועל.

לסיכום: חיסכון בעלויות העסקה, היעדר ההטעיה והשימוש בפועל תומכים במתן תוקף מלא להסכמי דו-קיום. לכן, רשם סימני המסחר ייטה, ככלל, ליתן תוקף בלתי מסויג להסכמי דו-קיום ולהתיר את רישומם המקביל של סימני מסחר דומים.

אולם, הטעמים שתומכים ברישום הסימנים אינם בגדר חזות-הכל. במקרים חריגים הרשם יידרש להתערב בתנאיו של הסכם דו-קיום ולסייגו בהגבלות כאלה או אחרות, ואף לסרב לרישום מקביל. ההסכמה הבסיסית שבהסכם דו-קיום לא תמיד תספיק כדי לאיין את הסיכון להטעיה. על הרשם להבחין בין שני סוגים של הסכמי דו קיום: הסכם שלא כולל בתוכו הגבלות לצד ההסכמה לרישום מקביל של סימני המסחר, לעומת הסכם שמכיל הגבלות והסדרים ספציפיים על מנת להתמודד עם האפשרות להטעיית הצרכנים.  במקרה הראשון יינתן משקל מועט להסכמה ובשני משקל משמעותי.

אמנם השימוש בפועל במקביל של סימני מסחר זהים או דומים לא יימנע גם אם יסרב הרשם ליתן תוקף להסכם דו-קיום. אולם תוקף רגולטורי כזה עלול למנוע תביעות צרכניות בגין הטעיה.

יוער כי לגורמים מתחרים אין מעמד לגבי הטעיה הנובעת מרישום מקביל.  אלו יכולים לעשות שימוש בכלים הקבועים בפקודת סימני מסחר לגבי מחיקת סימני מסחר.

במקרה הנדון, ההגבלות שקבע הרשם לרישומו של כביסקל כסימן מסחר עולות מהסכם הדו-קיום, מקטינות במידה רבה את הסיכון להטעיית הצרכנים ויוצרות בהירות. הגבלות אלו הבדילו בין תחומי הפעילות של בעלות סימני המסחר – השוק הפרטי לעומת השוק המוסדי, שהצדדים לא קבעו במפורש. לעניין זה, טענת המשיבה היא שהגבלת הרישום שלה לשוק המוסדי עלולה לאפשר לצדדים שלישיים להשתמש בסימן המסחר שלה בשוק הפרטי. אלא שטענה זו לא מתיישבת עם הגנת סימני מסחר,  המתייחסת להגדר ולא רק למוצרים והשירותים הספציפיים הנכללים ברישום.

הערעור מתקבל. יש לבטל את פסק הדין של המחוזי ולהחזיר על כנה את החלטת הרשם.