העובדות: בקשה לצו מניעה זמני. המבקשת היא חברת השקעות וייזום נדל״ן, אשר הסתייעה בשתי המשיבות, שפעלו כנותנות שירות חיצוניות בשיווק ומכירות. המבקשת טוענת כי המשיבות פעלו להקים חברה מתחרה תוך שימוש בסודות המסחריים של המבקשת – רשימת הלקוחות ורשימת בעלי קרקעות.

נפסק: לצורך ההכרעה בבקשה לסעד זמני ניתן להניח כי המשיבות העתיקו רשימות נתונים ממחשביה של המבקשת, בלילה בו עזבו את המבקשת. עיון ברשימות מגלה שהן כוללות מידע שאינו בנחלת הכלל ואין להשיגו אלא באיסוף חומרים אישי. כמו כן, לא מדובר במידע אשר נדרש עבור עסקאות שהיו בטיפולן תחת המבקשת.

על מנת שהמבקשת תוכל לטעון לגזל סוד מסחרי עליה להראות שרשימת הלקוחות ורשימת בעלי הקרקעות עומדות בתנאי הדין להכרה בסוד מסחרי. לשם כך יש להראות לגבי כל רשימה כי מתקיימים התנאים הבאים: היא מעניקה ערך מוסף בדמות יתרון מסחרי לבעליה; הושגה וגובשה בעמל ובמאמץ על ידי בעליה; היא נשמרת בסודיות, כך שאינה נגישה לציבור; יש יתרון בקבלתה מן המוכן; דרוש מאמץ מיוחד להשיגה. הפסיקה הכירה בהגנה גם במקרה שבו לא מדובר במידע הממלא את כל התנאים להכרה בסוד מסחרי. זאת כאשר מדובר ב"מידע קונפידנציאלי" שנטילתו מהווה הפרה של חובות האמון ותום הלב, בעיקר לגבי עובדים בכירים.

נתון נוסף הוא שבמקרה הנדון לא נחתם הסכם אי תחרות. אלא שכבר נקבע בפסיקה כי סודות מסחריים הם קניינו של המעביד או מקבל השירות, אשר אינו מותנה בהסכם אי תחרות או הסכם סודיות.

במקרה הנדון רק חלק מהרשימות זכאי להגנה כסוד מסחרי. זאת מאחר שחלק מהרשימות כולל פרטים בסיסיים בלבד. רק החלקים הכוללים פרטים שלא ניתן לאתר במאגרים כלליים עונים על הגדרת סוד מסחרי. מדובר במקרה הנדון בהתנהלות בחוסר תום לב מצד המשיבות אשר ביקשו לנצל את הרשימות לצורך העסק הפרטי שלהן. לא ניתן לטעון שהתנהלות כזו מוגנת תחת חופש העיסוק.

יש גם להגביל את משך הזמן של הצו הזמני. זאת מאחר שהליך שיפוטי יכול לארוך זמן לא מבוטל ולפחות שלוש שנים. טווח זמן זה הוא ארוך מעבר למקובל והנדרש בדין למניעת תחרות. מאחר שמדובר בתחום המקרקעין ובהתחשב במשך הזמן הנדרש ליצירת עסקאות, משך הצו יעמוד על 12 חודשים.

הבקשה לסעד זמני התקבלה.