העובדות: התובע הוא כותב, מתרגם ומלחין שירים בתחום הזמר המזרחי. התובע רשם את עצמו בספרי אקו"ם כבעלים של יצירות רבות, ביניהן יצירה בשם "לנצח לאהוב".

הנתבע הוא זמר בתחום הזמר המזרחי. הנתבע קיבל מהתובע רשות לבצע 12 יצירות, ביניהן היצירה "לנצח לאהוב".

במסגרת מופע של הנתבע ששודר באינטרנט, טען הנתבע כי היוצר של היצירה "לנצח לאהוב" אינו התובע אלא הוא. בשל כך טוען התובע לפגיעה בזכותו המוסרית.

נפסק: השאלה העובדתית לדיון היא האם התובע הוכיח כי הוא היוצר של היצירה "לנצח לאהוב". אין חולק כי הרישום בספרי אקו"ם אינו קונסטיטוטיבי. עם זאת, לרישום בספרי אקו"ם יש מעמד ראייתי. הנטייה היא לסבור שרישום בספרי אקו"ם אינו נעשה בחלל ריק אלא מכוח בעלות. מנגד, הנטייה היא לסבור שמי שיש לו טענות נוגדות לגבי הרישום, יביע מחאתו ויפעל לתיקון הרישום, וככל שיקדים  – כן ייטב. כלומר, חלוף הזמן מחזק את הנטייה לקבוע כי מי שרשום בספרי אקו"ם כבעלי היצירה, הוא אכן יוצרה.

במקרה הנדון, מדובר ברישום שנוצר לפני זמן רב.  הנתבע לא חלק על כך אף שהפך לחבר אקו"ם כבר בשנת 2004. נסיבות אלו מבססות הנחה או מעין חזקה עובדתית כי התובע הוא אכן יוצר היצירה. על מנת להטות את הכף לטובתו, על הנתבע היה לספק ראיות סותרות. אולם, ראיות כאלו לא סופקו.

לעומת זאת, גרסת התובעת הייתה מהימנה ואותנטית ולא נסתרה כלל.

לאור האמור, התובע הרים את נטל הראיה הנדרשת להוכחת בעלותו ביצירה.

אין מחלוקת שמדובר ביצירה ספרותית שקיימת בה זכות מוסרית. במקרה הנדון הופרה הזכות המוסרית מאחר שאוזכר שמו של אחר כיוצר.

התביעה התקבלה.