העובדות: התובע הוא כותב, מתרגם ומלחין שירים בתחום הזמר המזרחי. התובע רשם את עצמו בספרי אקו"ם כבעלים של יצירות רבות, ביניהן יצירה בשם "לנצח לאהוב".

הנתבע הוא זמר בתחום הזמר המזרחי. הנתבע קיבל מהתובע רשות לבצע 12 יצירות, ביניהן היצירה "לנצח לאהוב".

במסגרת מופע של הנתבע ששודר באינטרנט, טען הנתבע כי היוצר של היצירה "לנצח לאהוב" אינו התובע אלא הוא. בשל כך טוען התובע לפגיעה בזכותו המוסרית.

נפסק: השאלה העובדתית לדיון היא האם התובע הוכיח כי הוא היוצר של היצירה "לנצח לאהוב". אין חולק כי הרישום בספרי אקו"ם אינו קונסטיטוטיבי. עם זאת, לרישום בספרי אקו"ם יש מעמד ראייתי. הנטייה היא לסבור שרישום בספרי אקו"ם אינו נעשה בחלל ריק אלא מכוח בעלות. מנגד, הנטייה היא לסבור שמי שיש לו טענות נוגדות לגבי הרישום, יביע מחאתו ויפעל לתיקון הרישום, וככל שיקדים  – כן ייטב. כלומר, חלוף הזמן מחזק את הנטייה לקבוע כי מי שרשום בספרי אקו"ם כבעלי היצירה, הוא אכן יוצרה.

במקרה הנדון, מדובר ברישום שנוצר לפני זמן רב.  הנתבע לא חלק על כך אף שהפך לחבר אקו"ם כבר בשנת 2004. נסיבות אלו מבססות הנחה או מעין חזקה עובדתית כי התובע הוא אכן יוצר היצירה. על מנת להטות את הכף לטובתו, על הנתבע היה לספק ראיות סותרות.

העובדות: התובעת טוענת כי יצרה לבקשת הנתבעת, שני פסלים סביבתיים שהוצבו בגנים של הנתבעת (קיבוץ אפיקים). פסלים אלו הם למעשה ספסלים הבנויים בעיקר משילוב של צמיגים ובטון. בשלב מסוים החליטה הנתבעת להרוס את הפסלים מאחר שהפכו לטענתה לסכנה בטיחותית, על אף מחאות התובעת. לטענת התובעת, מדובר בפגיעה בזכויות היוצרים שלה ובזכויותיה המוסריות.

נפסק: השאלות שיש לבחון במקרה דנן הן האם מדובר ביצירות מוגנות, האם התובעת היא הבעלים של זכות יוצרים ביצירות, והאם הנתבעת הפרה זכות זו.

על מנת שייקבע שמדובר ביצירות מוגנות, יש לעמוד בדרישת הפסיקה בדבר המקוריות ודרישת הקיבוע. דרישת הקיבוע מתקיימת בכך שליצירה הרלוונטית – ספסלים – יש חזות ממשית.

המבחן האם נתקיימה דרישת המקוריות כולל שלושה מבחני משנה – מבחן המקור, מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות, כאשר לא די בקיומו של רכיב אחד.

מבחן המקור – השאלה היא האם המקור של היצירה היה ביוצר שלה. המבחן בודק את עצמאות היצירה ולא החידוש שבה. המקוריות הנדרשת באה על סיפוקה גם בנסיבות בהן מידת המאמץ, הכישרון וההשקעה היצירתית של המחבר מועטה, ובלבד שיש ליצירה אופי שונה מזה של החומרים שמהם עוצבה. התובעת הודתה כי עיצוב הספסל – חיבור צמיגים ובטון – אינו רעיון מקורי שלה וגם לא אופן היישום של רעיון זה.

העובדות: ערעור על פסק דין בו נמצאה הפרה של זכויות יוצרים בשל פרסום תמונה באתר האינטרנט של המערערים, המהווה חלק מרשת מקומונים. מדובר בתמונה שפורסמה בעבר בהרשאה במקומון אחר ברשת. לאחר פרסום קודם זה נשמרה במאגר הרשת ונשלפה לצורך הפרסום הנדון.

נפסק: עיקרו של הערעור נוגע לדחיית הטענה של הנתבעים כי עומדת להם הגנת "מפר תמים" וכי ניתנה להם הרשאה לשימוש בתמונה.

לעניין טענת מפר תמים – העוולה של הפרת זכות יוצרים היא מסוג של אחריות מוחלטת ולא נדרש יסוד נפשי על מנת להכיר בה. הגנת מפר תמים נועדה למי שלא ידע ולא חשד כלל בקיומה של זכות יוצרים ביצירה בה נעשה שימוש. לדוגמא, מי שחשב באופן סביר שמדובר ביצירה ישנה שנמצאת כבר בנחלת הכלל או שמדובר ביצירות שלא היה עליו לדעת שהן מוגנות בזכויות יוצרים. נטל ההוכחה לקיומה של הגנת מפר תמים חל על הנתבע.

במקרה הנדון אין הצדקה להחיל את הגנת מפר תמים.  ההיפך הוא הנכון – כך לאור העובדה שהמערערים ציינו בתחתית התמונה את שמו של התובע, כמו גם העובדה שטענו בערעור שאינם מכחישים את זכותו המוסרית בתמונה.

בנוסף, המערערים הם גוף חדשות תקשורתי מקומי. לכן, הנטל המוטל עליהם להוכחת הפרה תמימה הוא מוגבר.

העובדות: התובעת היא אמנית שתכננה ובנתה פסל שהוצב בגן העיר של בת ים. הפסל שימש גם כמתקן משחקים לילדים. תנאי ההתקשרות בין הצדדים נקבעו בהסכם. התביעה הוגשה בשל תחזוקה לקויה של הפסל וצביעתו מחדש. תוך כדי ההליך ובשל דו"ח של מכון התקנים החליטה הנתבעת להרוס את הפסל.

נפסק: השאלה הנדונה היא האם הפרה הנתבעת את זכותה המוסרית של התובעת.

אחת מנגזרותיה של הזכות המוסרית היא הזכות לשלמות היצירה. כלומר, שלא ייעשו ביצירה פגימה, סילוף, או פעולות אחרות הפוגעות בשלמותה. זכות זו מוגבלת לכך שיהיה מדובר בפעולה שפוגעת בכבודו או בשמו של היוצר. מדובר בבחינה אובייקטיבית של הדברים ולא בבחינה סובייקטיבית, מנקודת ראותו של היוצר.

ישנה עמדה בפסיקה לפיה הריסת פסל היא פגיעה בזכות המוסרית. אולם, הנתבעת רשאית לפי ההסכם לפרק את הפסל ולהרסו "על פי שיקול דעתה המוחלט". לכן, אין ספק שמדובר בפעולה מותרת, ולאור דו"ח מכון התקנים גם בפעולה סבירה.

יש לבחון את יתר טענות התובעת לגבי הפרת זכותה המוסרית, בתקופה בה הפסל עמד על תילו.  

הימנעות הנתבעת מתחזוקה תקינה של הפסל – האחריות לתחזוקתו של הפסל במשך שלוש השנים הראשונות לאחר הצבתו הוטלה על התובעת. לאחר מכן, עברה האחריות לתחזוקת הפסל לנתבעת, מתוקף היותה רשות מקומית.

עובדות: התובע הוא צלם מקצועי, והוא הבעלים של צילום ממסוק שריחף מעל מירון במהלך ההילולה השנתית שנערכה בשנת 2017. הצילום פורסם על ידי הנתבעת במהלך דיווח על האסון, תוך הבעת דברי הזדהות ותפילה למען נפגעי האסון ברשתות החברתיות של משרד ראש הממשלה ומנהל תחום ההסברה של משרד ראש הממשלה, הפונות לציבור הערבי.

התובע טוען להפרת זכויות יוצרים בתמונה. כמו כן, הפרסום לא כלל מתן קרדיט לתובע ולכן התובע דורש גם פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית.

נפסק: אין מחלוקת שהתובע הוא היוצר והבעלים של הזכויות בצילום. השאלה שיש להכריע בה היא האם מדובר בשימוש הוגן, כפי שטוענת הנתבעת.

לפי פסיקת בתי המשפט שימוש הוגן צריך לעמוד בשני תנאים – מטרה והוגנות. כלומר, שהשימוש נעשה במסגרת המטרות הקבועות בחוק או מטרה "כגון" אותן מטרות; יש לבחון את הוגנות השימוש לפי השיקולים המנויים בחוק ושיקולים נוספים.

לגבי מטרת השימוש – השימוש בתמונה עומד במבחן המטרה. יש לקבל את טענת הנתבעת שמטרת הפרסום הוא לקדם את ההסברה של ישראל בעולם הערבי. זאת באמצעות המחשה לעוקבים מהציבור הערבי, אשר ייתכן ואינם מכירים את אירוע ההילולה, את גודל האירוע. מדובר במידע בעל ערך חדשותי הנמסר בזמן אמת. כפי שגם נקבע, כאשר מדובר בשימוש שלא למטרות רווח, יהיה קל יותר להכיר בו כשימוש הוגן.