העובדות: ערעור על החלטה שבה נדחתה בקשת המערערת לרישום סימן מסחר – "LOVE MAKES THE HEART COMPLETE…" . הבקשה 35 לגבי שירותי קמעונאות מקוונים למוצרי צריכה הכוללים  ביגוד, תכשיטים, כלי בית ומטבח, מתנות חתונה וטבילה, ומוצרים בתחום הדת. הסירוב לרישום התבסס על הדין החל לגבי סיסמאות שיווקיות.

נפסק: המטרה הבסיסית והמסורתית של דיני סימני המסחר היא ליצור קשר וזהות בין מוצר או שירות כלשהם לבין היצרן של המוצר או נותן השירות. סימן המסחר מאפשר לבעליו לבדל את מוצריו או את השירותים הניתנים על ידו ממוצרים או שירותים של אחרים. תכלית הבידול היא כפולה:

• להגן על היצרן או נותן השירותים מפני מתחריו, לעודד אותו להשקיע במוצר או בשירות שהוא מוכר או מספק, ולאפשר לו ליהנות מהמוניטין שמוצריו או שירותיו צברו.
• להגן על הצרכן מפני הטעיה, ולהקל עליו לרכוש את המוצר או השירות שהוא מבקש לרכוש, ולא אחרים.

רישום סימן מסחר מעניק בלעדיות לבעליו. בכך עלולים להיפגע אינטרסים לגיטימיים של בעלי עסקים אחרים ושל כלל הציבור. יש לאזן בין האינטרסים הסותרים ולמצוא את נקודת האיזון הראויה.

השאלה שיש להידרש לה היא מהו "אופי מבחין"? הפסיקה קבעה ארבע קטגוריות של שמות לפי מידה ההגנה הניתנת להם: גנריים – לא יזכו כלל להגנה; תיאוריים – יזכו להגנה מעטה ביותר ובמקרים נדירים; מרמזים – יזכו להגנה מוגברת; שרירותיים/דמיוניים – יזכו להגנה הרבה ביותר.

העובדות: ערעור על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בעניין סמכות רשם סימני המסחר להתערב בהסכמי דו קיום. בפסק הדין נקבע כי במקרה שבו הסכם הדו קיום הוא בין בעל סימן מסחר רשום לבין בעלים של בקשה בבחינה, לרשם אין סמכות להתערב.

נפסק: בשורה התחתונה – לרשם יש סמכות לקבל לרישום, לסרב לקבל לרישום, או לקבל לרישום בכפוף לתנאים והגבלות סימני מסחר זהים או דומים, בבעלות שונה, ביחס לאותם טובין או אותו הגדר של טובין.

כאשר בעלי סימני המסחר התקשרו בהסכם דו-קיום, ככלל, הרשם יעניק תוקף להסכם ברישום ולא יתערב בתנאיו. זאת אלא אם ההסכם, על-פניו, נגוע באי-חוקיות ברורה או גורם לפגיעה ודאית או מסתברת בצדדים שלישיים בשל קיומו של סיכון ממשי להטעיה. במקרה הנדון, ההגבלה שהטיל הרשם על רישום הסימן המבוקש עולה בקנה אחד עם ההסכם ועל כן יש לה הצדקה מלאה.

פקודת סימני מסחר קובעת אפשרות של רישום מקביל של סימני מסחר זהים או דומים, שנעשה בהם שימוש מקביל בתום לב או ב"נסיבות מיוחדות אחרות". לרשם סימני המסחר נתונה גם סמכות לאפשר רישום מקביל בכפוף לתנאים והגבלות. מדובר בהוראת דין כללית שאינה משתמעת לשתי פנים אשר מקנה לרשם סמכויות נרחבות. הוראה זו אינה מכילה בתוכה אפילו רמז לכך שסמכות הרשם תשנה את פניה בהינתן הסכם דו-קיום ותיסוג מפני ההסכם.

העובדות: התנגדות לרישום סימן מסחר "ספפי" (מעוצב) עבור מזרונים וריהוט ילדים, שנראה כך:

המבקשת מייצרת מוצר ששמו כשם הסימן המבוקש "ספפי" – אגד של מזרונים בגדלים שונים ובצורות שונות, שמרכיבים ביחד מרכז ישיבה. מדובר למעשה בערכת הרכבה המהווה לטענת המבקשת, משחק חווייתי.

 המתנגדת היא חברת המחזיקה במותג "ספפה" לעניין ספה מודולרית. בבעלות המתנגדת שני סימני מסחר רשומים הכוללים את המילה ספפה: סימן מסחר ספפה (לא מעוצב); סימן מסחר SAPAPA (מעוצב). המתנגדת טוענת כי הסימן המבוקש דומה עד כדי הטעיה לסימניה הרשומים, שהם גם לטענתה מוכרים היטב.

נפסק: המתנגדת טענה כי סימניה הרשומים מוכרים היטב. כידוע, סימן מסחר מוכר היטב רשום יכול למנוע את רישומו של סימן דומה אף לגבי טובין שאינם מאותו הגדר. אם גם צורך להוכיח חשש להטעיה, אלא, די בכך שיש להצביע על קשר בין הטובין של הסימן המבוקש לאלה של הסימן הרשום.

בפסיקה נקבעו כמה מבחני עזר בעזרתם ניתן לבחון את מעמדו של סימן כלשהו כסימן מסחר מוכר היטב: מידת ההכרה של הסימן בקרב הציבור הרלוונטי; היקף ומשך השימוש והמכירות; עומק החדירה לשוק; היקף ומשך הפרסום; רישום ואכיפה; מידת הייחודיות של הסימן הטבועה או הנרכשת; מידת השימוש בו על ידי צדדים שלישיים; אופי הטובין או השירותים וצינורות השיווק; הערך המסחרי המיוחס לסימן והדרגה שבה המוניטין של הסימן מסמל את איכות  הסחורות.

העובדות: בקשה לרישום סימן מסחר "VERTERA" (מילולי), עבור אנזימים לשימוש בתעשיית המזון.

מחלקת סימני מסחר סירבה לרשום את סימן המסחר בטענה שהוא דומה עד כדי הטעיה לסימן רשום קודם – "VERTERA" (מילולי).

נפסק: אין מחלוקת שמדובר בסימני מסחר זהים. לכן, השאלה לדיון היא האם הטובין (הסחורות) תחת הסימנים הם באותו הגדר סחורות. רק אם התשובה לכך היא חיובית יש לבחון האם יש חשש להטעיה.

המבחנים הרלוונטיים לקביעה האם מדובר בטובין מאותו הגדר הם: א. מהו טבע הסחורות והרכבן?; ב. מה הוא אופן השימוש בסחורות?; ג. מה הם צינורות המסחר הרגילים, דרכם משווקים את הסחורות? אם לפי אחד משלושת המבחנים קיים דמיון או קרבה, יש הצדקה למסקנה שסוגי הסחורות דומים. עם זאת, המבחן השלישי אינו בעל משקל כמו המבחן הראשון והשני.

מבחנים דומים קיימים גם בדין האנגלי. שם נקבע גם כי יש לבחון האם הסחורות מתחרות או משלימות זו את זו (complementary). סחורות או שירותים נחשבים משלימים כאשר אחד חיוני או חשוב לשימוש באחר, כך שהצרכן עשוי לחשוב שהם מאותו מקור. הם אינם נחשבים משלימים אם הם רק משמשים יחד. גורמים נוספים שעשויים לסייע בקביעת הדמיון כוללים את השימושים והמשתמשים של הסחורות, טבען של הסחורות ערוצי הסחר של הסחורות במקרה של מוצרים לצרכן בשירות עצמי, היכן הם נמצאים בפועל או סביר שיימצאו, ובפרט האם הם נמצאים על אותם מדפים או על מדפים שונים.

העובדות: בקשה לרישום סימן מסחר עבור פולי קפה. מחלקת סימני מסחר סירבה לרשום את הסימן המבוקש בטענה להעדר אופי מבחין. זאת מאחר שסימן המסחר מהווה מונח נפוץ בתעשייה, המתאר את שיטת סינון הקפאין מהפולים.

נפסק: השאלה לדיון היא האם הסימן "MOUNTAIN WATER D’CAF" הוא בעל אופי מבחין.

אופיו המבחין המולד של סימן מסחר נבחן על-ידי הצבתו על ציר התיאוריות. ציר זה נמתח בין השמות הגנריים מחד גיסא ועד לשמות הדמיוניים מאידך גיסא. על ציר התיאוריות נכללים גם הסימנים המתארים, הסימנים המרמזים והסימנים השרירותיים לפי הסדר הזה. לעתים אין הסימנים ממוקמים במשבצת מוגדרת על הציר, אלא עומדים בתחום האפור שבין שתי קבוצות.

יש לבדוק האם הסימן המבוקש הוא תיאורי או מרמז. סימן תיאורי – אם הצרכן מבין מיד את המשמעות הקשורה לטובין ללא צורך במחשבה נוספת; סימן מרמז–  אם הצרכן נדרש למאמץ מחשבתי כדי להבין את הקשר בין הסימן למוצר. אם מדובר בסימן מרמז, סימן המסחר כשיר לרישום.

במקרה הנדון, הסימן המבוקש ממוקם בצידו התיאורי של ציר התיאוריות, ואף בחלקו שקרוב יותר לקצה הגנרי. זאת, שכן לא נדרשת מחשבה כלשהי כדי לעמוד על הקשר בין הסימן המבוקש לבין הטובין לגביהן התבקש לרישום. יתרה מכך, נראה כי הסימן המבוקש אף נושא את שמה של השיטה לסינון קפאין ממש.